שינוי בסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים
חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953, קובע בסעיף 3 כי בהגשת תביעת גירושין בין בני זוג יהודים, ניתן לכרוך באותה תביעה כל עניין הכרוך מעצם טיבו בגירושין – “ובכלל זה מזונות לאישה ולילדי הזוג” – ולבית הדין הרבני תהיה על כך סמכות ייחודית ובלעדית . במילים אחרות, לכאורה לשון החוק מאפשרת שבית הדין הרבני יכריע גם בשאלת מזונות הילדים אם עניין זה נכלל (“נכרך”) בתביעת הגירושין.
הלכת שרגאי (1969): על אף נוסחו הרחב של החוק, כבר בשנת 1969 פסק בית המשפט העליון בעניין שרגאי כי אין לפרש את סעיף 3 כלשונו בדיוק. נקבע שבית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת מזונות ילדים המוגשת בשם הילד (באמצעות אחד ההורים), משום שחובת המזונות של הורים כלפי ילדיהם אינה חלק אינטגרלי מעצם סיום קשר הנישואין. הזכות למזונות מוקנית מלכתחילה לילד עצמו, כזכות עצמאית, ואינה “נושא הכרוך” בטבעו לתביעת הגט בין ההורים.
לפיכך, לפי הלכת שרגאי בית הדין הרבני חסר סמכות לדון במזונות ילדים כל עוד אין לכך הסכמה מפורשת של שני ההורים (כפי שניתן למשל לפי סעיף 9 לחוק). עם זאת, בכדי לאפשר בכל זאת דיון מסוים במסגרת הגירושין, הלכת שרגאי התירה מסלול מצומצם הנקרא “תביעת השבה”: תביעה בין ההורים עצמם להשבת הוצאות שהוציא (או התחייב להוציא) אחד מהם לצורכי הילדים.
במתכונת זו הילד אינו צד פורמלי, ובית הדין רשאי לדון בהתחשבנות כספית בין ההורים בגין מזונות הילדים (עבר והוצאות מיידיות) – אך לא כתביעת המזונות העצמאית של הקטין. הלכת שרגאי עיצבה את המצב המשפטי במשך עשרות שנים. היא חודשה ואושררה בפסיקה מאוחרת יותר: בשנת 2019 שב בית המשפט העליון והדגיש שאין שינוי בהלכה – לילד שמורה תמיד הזכות להגיש תביעת מזונות עצמאית בבית המשפט לענייני משפחה, בלי קשר למה שנפסק בבית הדין בתביעת השבה. בכך הבהיר העליון שהפרשנות העקרונית מ-1969 עומדת בעינה ומחייבת את הערכאות השיפוטיות גם כיום.
המציאות בשטח טרם הפסיקה החדשה: למרות ההלכה הפסוקה הברורה, בשנים האחרונות נוצרה מחלוקת ובלבול בפרקטיקה. בתי דין רבניים החלו בפועל לדון במזונות ילדים כשהנושא “נכרך” בתביעת הגירושין, לעיתים בהיקף רחב מהמתיר הלכת שרגאי. למשל, בפסק דין של בית הדין הרבני בתל אביב מנובמבר 2019 נקבע כי בסמכותו לדון בתביעת מזונות ילדים שהוגשה לפניו; ערעור לבית הדין הרבני הגדול נדחה. גישה זו של בתי הדין עמדה בסתירה להלכת שרגאי בת העשורים, אך שיקפה כנראה ניסיון לפרש את תביעת ההשבה באופן מרחיב – כך שתכלול גם חיוב מזונות שוטף לעתיד, ולא רק החזר הוצאות עבר.
בתי הדין טענו שהם מכבדים את הלכת שרגאי, אך סברו כי ניתן במסגרת “תביעת השבה” מצד ההורה המטפל לכלול את כלל רכיבי מזונות הילדים, לרבות מזונות עתידיים – כל עוד הילד עצמו יוכל בעתיד, אם יידרש, לתבוע בנפרד את מזונותיו בבית המשפט. במילים אחרות, בתי הדין ניסו להמשיך ולפסוק מזונות ילדים בהליכי גירושין בין ההורים, בטענה פרשנית שתביעת ההשבה מאפשרת זאת מבלי לפגוע בזכויות הילד בעתיד.
במקביל, חלו התפתחויות בדיני המזונות האזרחיים: בפסיקת בע”מ 919/15 (2017) אימץ ביהמ”ש העליון גישה לשוויון בנטל המזונות בין ההורים (בהתאם להכנסותיהם וחלוקת הזמנים עם הילדים). פסיקה זו הובילה לכך שבמקרים רבים בית המשפט לענייני משפחה פוסק מזונות נמוכים יותר משהיו נפסקים בעבר לאבות, במיוחד כשהאם משתכרת היטב והמשמורת משותפת.
כתוצאה מכך, נוצר “מרוץ סמכויות” הפוך מהמקובל בעבר: דווקא אימהות החלו לעיתים להעדיף את בית הדין הרבני (הנוטה לחייב את האב במלוא מזונות הילדים על פי הדין האישי), בעוד אבות העדיפו את הערכאה האזרחית בתקווה להפחתת הנטל. מצב דברים זה הביא להתנגשות מחודשת בין ערכאות השיפוט ולחוסר ודאות באשר לסמכות הנכונה.
פסק הדין החדש – שלילת סמכות בית הדין הרבני במזונות ילדים
הרקע להליך בבג”ץ: ארבעה אבות שנדרשו לשלם מזונות ילדים בפסקי דין של בתי דין רבניים (אשר דנו במזונות אגב הגירושין) עתרו לבג”ץ נגד פסיקות אלה. באמצעות באי-כוחם, טענו העותרים כי ההחלטות ניתנו בחוסר סמכות ובניגוד להלכת שרגאי ולכן דינן להתבטל.
מאידך, האימהות – המשיבות בעתירות – טענו שיש לדחותן, משום שלשיטתן סעיף 3 לחוק כן מאפשר סמכות לבית הדין הרבני לדון במזונות ילדים כאשר הנושא נכרך כדין בתביעת הגירושין. המדינה (היועצת המשפטית לממשלה) התייצבה ותמכה בפרשנות המצמצמת של הלכת שרגאי, לפיה ללא הסכמה מפורשת של שני ההורים אסור שבית הדין ידון במזונות הילדים עצמם – אלא רק בהחזר הוצאות קונקרטיות ששולמו על ידי הורה (תביעת השבה צרה) .
ההכרעה בבג”ץ: בפברואר 2025 (בשבתו כבג”ץ) נתן בית המשפט העליון פסק דין תקדימי בעתירות שאוחדו. בדעת רוב (השופטות יעל וילנר ורות רונן) נפסק באופן חד-משמעי שבתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים בגדר תביעת גירושין – “גם לא על דרך כריכתם” לתביעת הגט. בכך אושרר למעשה מחדש הכלל הוותיק של הלכת שרגאי, חרף ניסיונות בתי הדין לסטות ממנו.
דעת המיעוט (השופט נעם סולברג) גרסה מנגד שבית הדין כן מוסמך לפסוק מזונות ילדים במסגרת סכסוך הגירושין בין ההורים (ראו פירוט להלן), אך גישה זו לא התקבלה. בעקבות זאת הורה בג”ץ לבטל את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים מושא העתירות, בהיותם נתונים בחוסר סמכות. המשמעות המיידית היא שרק בתי המשפט לענייני משפחה יכריעו במזונות ילדים, אלא אם שני ההורים הסכימו במפורש לסמכות הרבני כפי שיפורט.
טיעוני השופטים – דעת הרוב
חזרה להלכת שרגאי והדגש על זכויות הילד: השופטת וילנר (אליה הצטרפה השופטת רונן) ביססה את פסק הדין על ההלכה הקיימת, והבהירה שאין מקום לפרשנות חדשה המרוקנת מתוכן את הלכת שרגאי. היא ציינה כי מן ההלכה הוותיקה נובע באופן שאינו משתמע לשני פנים שלבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות ילדים במסגרת תביעת הגירושין . וילנר הדגישה שהדברים “ברורים ואינם מותירים מקום לספק” – לא ניתן עוד לכרוך תביעת מזונות ילד בתביעת גט . הנימוק העיקרי: רק נושאים הכרוכים מעצם טבעם בגירושין נכללים בסמכות הייחודית של בית הדין; ואילו מזונות ילדים אינם תלויים במהות הקשר בין בני הזוג ולכן אינם חלק מענייני הגירושין . היא ציטטה בהסכמה את השאלה הרטורית שהוצגה כבר בעבר – “מה לתביעת המזונות של הילדים אצל סכסוך כזה שבין ההורים?” – כדי להמחיש שהמזונות הם זכות נפרדת של הקטין ולא חלק מהמחלוקת בין בני הזוג בעת הפרידה. לפיכך, נקודת המוצא שהילד בעל הזכות אינה רק טכניקה פרוצדורלית אלא עיקרון מהותי שמגביל את סמכות בתי הדין.
דחיית הפרשנות המרחיבה של בתי הדין: וילנר ורונן דחו במפורש את ניסיונות בתי הדין “להרחיב” את תביעת ההשבה כך שתכסה בפועל פסיקת מזונות שוטפת. הן קבעו שיש לפרש בצמצום רב את האפשרות של תביעת השבה, כדי להקפיד שבתי הדין לא יגלשו לתוך התחום של תביעת המזונות העצמאית של הילד . בהתאם לכך, נפסק שבית דין רבני לא יכול לפסוק מזונות לילדים לטווח ארוך או באופן כולל ללא הסכמה כנדרש – וכל החלטה שעשה כן ניתנה בחוסר סמכות . למעשה, דעת הרוב הבהירה שבמצב הנוכחי ההלכה המחייבת אוסרת על בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים אגב גירושין, זולת מקרה שיש הסכמה מפורשת של שני בני הזוג לכך (בהתאם לסעיף 9 לחוק השיפוט) או שמדובר בתביעת השבה טהורה וצרה על הוצאות עבר בלבד . מאחר שבמקרים שנדונו לא היתה הסכמה שכזו, נקבע שכל פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בעתירות בטלים מחמת היעדר סמכות.
טיעוני השופטים – דעת המיעוט
עמדת השופט סולברג: בדעת מיעוט סבר השופט נעם סולברג שיש לאמץ גישה שונה, המתירה לבתי הדין לדון במזונות ילדים במקרי גירושין. לשיטתו, הלכת שרגאי נועדה במקור בעיקר להגן על נשים (ועל ילדי בני הזוג) מפני סחיטה וכפייה במסגרת סכסוכי גירושין . בעבר חששו שבעלים יכפו על נשותיהם ויתורים במזונות הילדים כתנאי למתן גט, ולכן נקבע שילדים לא יהיו כבולים להסכמות כאלו ויוכלו לתבוע עצמאית.
אלא שלדעת סולברג, הכרה בזכות הקטין לתביעה נפרדת אינה מוכרחה להביא לשלילת סמכותו המעשית של בית הדין לדון לגופו של עניין במזונות במסגרת הגירושין. הוא טען כי כל עוד נשמרת זכותו של הילד להגיש תביעה עצמאית בבית המשפט לענייני משפחה אם יתברר שקופח, אין הצדקה למנוע מבית הדין הרבני להכריע במזונות בין ההורים (תחת כותרת “תביעת השבה” או במסגרת הסכסוך ביניהם).
בפועל, פירוש הדבר שגישת המיעוט היתה מאפשרת לבתי הדין להמשיך לדון באופן רחב במזונות ילדים אגב הגירושין, בלי הגבלה מיוחדת, כשהילד מצטרף כבעל דין פורמלי רק אם וכאשר יתבע בעצמו מאוחר יותר. סולברג סבר שהדבר מתיישב עם תכלית החוק ועם לשונו המפורשת, וגם מונע כפל התדיינויות. עם זאת, דעתו כאמור לא התקבלה – בית המשפט העליון העדיף את פרשנות הרוב המטילה מגבלות ברורות על סמכות בתי הדין הרבניים בתחום זה. כתוצאה מכך, עמדת סולברג נותרה בגדר ביקורת שולית בפסק הדין, בעוד ההלכה המחייבת היא זו שלפיה הסמכות נתונה בעיקרה לערכאה האזרחית.
השלכות אפשריות על הליכים עתידיים
ביטול “מרוץ הסמכויות” בנושא המזונות: אחד השינויים המיידיים הצפויים הוא צמצום משמעותי של התחרות בין בני זוג על בחירת הערכאה לדיון במזונות הילדים. בעקבות פסק הדין, לא ניתן עוד לכפות על הצד השני דיון במזונות בבית הדין הרבני בניגוד לרצונו. בכל מקרה שבו הורה אחד ינסה לכרוך את מזונות הילדים בתביעת הגט ללא הסכמת האחר – תהיה לצד השני עילה ברורה לדרוש שהדיון יתקיים בבית המשפט למשפחה, בהתאם להלכת בג”ץ החדשה.
למעשה, סמכות השיפוט במזונות ילדים שייכת מעתה לברירת המחדל האזרחית למעט אם שני ההורים מסכימים אחרת בהסכם מפורש . מצב זה יבלום את המרוץ שראינו לאחרונה, בו נשים מיהרו לפתוח תיק בבית הדין כדי להשיג שם יתרון, בעוד גברים רצו לבית המשפט למשפחה – מעתה הפורום האזרחי יהיה ברירת המחדל בכל מקרה של מחלוקת. בכך מושג גם יותר אחידות וודאות בתוצאות: מזונות הילדים יקבעו לפי אמות המידה של בתי המשפט לענייני משפחה (הלכת 919/15 ופסיקה אזרחית עדכנית), ולא לפי שתי מערכות דינים מקבילות. הורים ידעו מראש שלא ניתן “לבחור” בית דין דתי למזונות ללא שיתוף פעולה מלא ביניהם, מה שעשוי לעודד פתרון מוסכם או לפחות לחסוך התדיינות סרק בשאלת הסמכות.
פיצול דיונים ומעמדו של מנגנון ההשבה: פועל יוצא נוסף הוא שבמקרים של חוסר הסכמה, יהיה צורך לפצל את ההליכים: עניין הגירושין ועניינים נלווים כמו חלוקת רכוש וכתובה ידונו בבית הדין הרבני (אם כרוכים שם), בעוד המזונות יתבררו בנפרד בבית המשפט לענייני משפחה. פיצול כזה עשוי להיות בלתי-נמנע אך הוא תוצאה מודעת של הפסיקה, שנועדה להבטיח את עצמאות זכותו של הילד.
ייתכן שבתי הדין עוד יוכלו לעסוק בתביעות השבה מצומצמות מאוד (למשל, החזר חצי מהוצאה רפואית חריגה שהוציא הורה בפועל וכד’), אך פסיקת בג”ץ מדגישה כי אסור לתביעה כזו להתפתח לדיון מקיף בכלל סוגיות המזונות העתידיות . בפועל, משמעות הדבר שבית הדין הרבני לא יפסוק עוד סכום מזונות חודשי שוטף או סל צרכים כולל לילדים – נושאים אלה יושארו לערכאה האזרחית, אלא אם ההורים הגיעו להסכמה אחרת ברורה. הורים המסכימים בעצמם שבית הדין הוא שיפסוק בעניין (לעיתים מתוך שיקולים דתיים או רצון לנהל את כל הסכסוך במקום אחד) רשאים לעשות זאת באמצעות הסכמה לפי סעיף 9 לחוק או על ידי הגשת הסכם לאישור בית הדין. אך בהיעדר הסכמה שכזו, כל צד יודע כעת שאין טעם לנסות לכפות את הערכאה הדתית על סוגיית המזונות.
חיזוק זכויות הילדים והיכולת לתבוע בעתיד: פסיקת בית המשפט העליון מבליטה מחדש את העיקרון שזכויות הקטינים למזונות עומדות להן באופן בלתי תלוי. גם אם ההורים יתדיינו ויגיעו להסכמות כלשהן, הילד אינו כבול להסכמה הפוגעת בו. בית הדין הרבני לא יכול עוד לקבוע “סופית” את מזונותיו של ילד ללא אפשרות לתיקון – לכל היותר הוא ידון בהחזרי הוצאות בין ההורים.
בכך מוגן הקטין מפני סיטואציה שבה בהליך הגירושין היה אינטרס להורה כלשהו להתפשר על מזונותיו. כעת, ההורים ייאלצו לתבוע מזונות ישירות בערכאה האזרחית בשם הילד, או לסכם באופן המקובל (למשל בהסכם גירושין מאושר) – ובכל מקרה הילד יוכל לפתוח תיק עצמאי בעתיד אם המזונות שנקבעו לא מספקים את צרכיו. המשמעות היא שמהבחינה המהותית זכות הקטין הודגשה וחוזקה: אין היא נגרעת על ידי צעדים חד-צדדיים במרוץ הסמכויות. הדבר עשוי גם להשפיע על מאזן הכוחות במו”מ בין ההורים: יקשה על הורה לסחוט ויתורים בקשר למזונות הילדים, שכן ברור שהתביעות המהותיות יידונו בבית המשפט האזרחי ועל פי אמות מידה אובייקטיביות.
תגובות והיתכנות שינוי חקיקה בעתיד: פסיקת בג”ץ התקבלה ברגשות מעורבים. מצד עורכי הדין לענייני משפחה וארגוני זכויות נשים וילדים, היא נתפסת כמהלך שמסדיר את המצב ומסיר עמימות שהייתה מנוצלת לרעה. לעומת זאת, מצד מערכת בתי הדין הרבניים נשמעה ביקורת חריפה. נציגות דייני בתי הדין טענו שבית המשפט העליון התערב בסמכות שהחוק מעניק להם בלשון ברורה – המחוקק אומר דבר אחד, ברור ומפורש, ובית המשפט העליוi אומר דבר הפוך.
יושב ראש נציגות הדיינים אף קרא לכנסת לחוקק תיקון מפורש שיבהיר כי הביטוי בחוק “כולל מזונות לילדי הזוג” מתפרש כפשוטו – דהיינו, להחזיר בחקיקה את הסמכות לבתי הדין לדון במזונות הילדים עד גיל הבגרות. נכון לעת הזו, פסק הדין של בג”ץ הוא ההלכה המחייבת, ואולם אי-אפשר לשלול שבעתיד ייעשה ניסיון פרלמנטרי לשנות את המצב החוקי לאור הטענות לפגיעה ב”סטטוס קוו” בין דין דתי לאזרחי. כל עוד לא תוקן החוק, בתי המשפט לענייני משפחה יהיו הפורום העיקרי למזונות ילדים, ובתי הדין הרבניים יידרשו לכבד את פסק הדין ולא ידונו עוד בתביעות מזונות ילדים כלל, אלא אם כן שני ההורים נתנו לכך הסכמה ברורה ובכתב.
סיכום: פסק הדין החדש של בית המשפט העליון משנה אפוא את הנוהג שהיה קיים במקרים מסוימים, ומחדד באופן חד-משמעי את גבולות סמכותו של בית הדין הרבני. עיקרי השינוי הם חיזוק בלעדיותו של בית המשפט לענייני משפחה בסוגיית מזונות הילדים (בהיעדר הסכמה אחרת), והבטחת עצמאות זכותו של הילד למזונותיו ללא תלות בהליכי הגירושין. שינוי זה צפוי להשפיע על האופן בו בני זוג מנהלים את הליכי הגירושין בישראל, לתרום לוודאות משפטית ולהגנה על טובת הקטינים, גם אם הוא מעורר דיון באיזון הראוי בין סמכויות ערכאות השיפוט במדינה.
אם אתם נמצאים בעיצומו של משבר זוגי או שוקלים להתחיל בהליך גירושין, חשוב לקבל ייעוץ משפטי כדי להבטיח שאתם מתנהלים בצורה נכונה. אם אתם זקוקים לייעוץ משפטי בנושא, השאירו פרטים ונחזור אליכם עם ייעוץ משפטי מותאם אישית, שיסייע לכם לקבל את ההחלטות הנכונות להבטחת עתידכם ועתיד ילדיכם.